הדרן הרבי על מסכת חגיגה- חלק שני

א. בסוף מסכת חגיגה (כו, ב) מסיימת המשנה:
"כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה [כלומר, אחרי כל רגל היו צריכים לטבול את כל כלי המקדש, בגלל מגע עמי הארץ], חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים מפני שהן מצופין".
והגמרא מסבירה, שרבי אליעזר לומד מפסוקים שמזבח הוא כמו קרקע, ולכן הוא לא מקבל טומאה. ולדעת חכמים: או (א) שהם מטמאים בגלל שיש להם ציפוי מתכת, או (ב) שהם טהורים כי הציפוי בטל לגבי המזבח, שהוא כקרקע.

[ולפי צד ב, מה אמרו חכמים לר"א?
לפירוש רש"י: חכמים אומרים לר' אליעזר: אתה נזקק לפסוקים להוכיח שהמזבח כקרקע? גם בלי זה הרי הוא "כלי עץ העשוי לנחת" שהוא טהור, ומה שהוא מצופה – זה לא מוציא אותו מכלל כלי עץ, כי התורה קוראת לו "עץ" ("עצי שיטים") והציפוי בטל אליו.
ולפירוש המשניות להרמב"ם, מסבירים חכמים את שיטתם שהוא טהור: על יסוד דברי הספרא על הפסוק (שמיני יא, לב) "כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם" שרק כלים מיטמאין ולא חיפויי כלים, כלומר שגם כלי שהשימוש בו אינו בגוף הכלי אלא בציפוי שלו – אינו מקבל טומאה.
ולפי ביאור זה, הפירוש של דברי חכמים "מיבטל בטיל צפויין גבייהו" הוא: שהציפוי הוא לא סיבה לטמא את הכלי, אלא להיפך לטהר אותו, כי הציפוי בטל לכלי והכלי גם אינו מקבל טומאה כי השימוש איננו בו אלא בציפוי.
כלומר, שלפי רש"י ציפוי מתכת על עץ יכול לטמא את הכלי גם לדעת חכמים (כי רק המזבח יוצא מן הכלל שהתורה קראה לו "עץ"), ואילו לדברי הרמב"ם, להיפך! לדעת חכמים ציפוי כלים מונע טומאה מן הכלי]

ב. ויש לבאר את מחלוקת ר' אליעזר וחכמים:
ידוע (שבת קל, ב) שרבי אליעזר היה "שמותי", מתלמידי בית שמאי, ולכן הוא נוקט בדרך בית שמאי, וחכמים סוברים כבית הלל, כדלקמן:
כי הנה אנו רואים בכמה מקומות בש"ס – שבית שמאי סוברים, שעל פי התורה נקבעים הדברים לפי תוכנם הכללי הנראה במבט ראשון (בדומה לכלל "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" – סנהדרין ו, ב), ולדעת בית הלל יש להתחשב בפרטי הדבר ועומקו, אף שפרטים אלו אינם ניכרים וגלויים.
ולדוגמא: בסיפור הידוע (שבת לא, א) על שלושת הנכרים שבאו להתגייר בתנאים שונים, ובכולם – "בא לפני שמאי, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל, גייריה".
המשמעות הכללית של דיבורי הנכרים לא היתה ראויה, ובהשקפה ראשונה הדעת נוטה שאין ראוי לגיירם, אך כאשר יורדים לפרטים ודנים לעומק בסיבות דיבורם, באים למסקנא שרצו להתגייר באמת (ראה תוס' יבמות כד, ב: בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים) ודיבורם היה רק מצד חוסר ידיעה (בגדר כהן גדול) וכיו"ב .

ג. על פי זה מובנת המחלוקת בענייננו:
רבי אליעזר סובר שציפוי נטמא, כי מהותו הכללית של המזבח כשמו כן הוא: מזבח הזהב או מזבח הנחושת, לכן מעיקר הדין היה צריך המזבח להיטמא כי אין להתחשב בפרטים שהמתכת היא רק ציפוי, לולא גילתה לנו התורה (בפסוקים שמביא ר' אליעזר) שהמזבח היא כקרקע.
ואילו לדעת חכמים אין צורך להזדקק ללימוד מיוחד שהוא כקרקע. כי אמנם באופן כללי הוא מזבח הנחושת או הזהב, ולכן הם נקראים כך, אבל כשמתחשבים בפרטים, רואים שהמתכת היא ציפוי בלבד, שהוא טפל ובטל לכלי ואינו נטמא ויתרה מזו – שהציפוי מונע את היטמאות הכלי [אלא שביאור זה הוא רק לפי פירוש הרמב"ם דלעיל, כי לפי פירש"י גם לחכמים הציפוי בעיקרון אינו בטל, אלא שכאן קראה התורה למזבח "עץ"].

ד. עפ"ז מובן הקשר בהמשך דברי הגמרא:
"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן . . אמר ריש לקיש אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל קל וחומר ממזבח הזהב..."
– שכשם שהמזבח משלים את התכלית של "ושכנתי בתוכם", ולדעת חכמים (כשמתבוננים בפרטים, כדעת בית הלל כנ"ל) גם הציפוי שלו בטל לגביו – הרי גם כאשר מתבוננים בנשמה יהודית, אפילו של פושעי ישראל, מבינים שהעניינים הבלתי-רצויים הם לא עיקר מהותו, אלא רק ציפוי שטפל ובטל לעצם מהותו. כי העצם והפנימיות של כל יהודי הוא כמו מזבח – טוב וקדושה, ולכן לא שייך ש"אור של גהינום" תשלוט בהם.
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, עמ' 309 ואילך (ובמתורגם ללה"ק עמ' 329 ואילך). לקוטי ערכים בש"ס וברמב"ם, ערך כלל ופרט (עמ' קיב).